הייתי שם, בפולין של המלחמה ההיא: ילדה קטנה, בעלת חזות שמית, מוסתרת במרתפים. הוריי – ורוב בני משפחתי הענפה – נרצחו. כך, בלב ליבה של התרבות הנאורה, נתלשו שכנים, חברים, ומורים, הורים וילדים, ממשפחת בני החיים – והורדו למעמד של נחותים בני מוות. זהו דגל אדום בו מנופפת ההיסטוריה בפני כל בני האדם, לאמור: "ראו כמה בקלות אתם, בני האדם, מתדרדרים לאובדן צלם. ראו כיצד אפלת הנפש בה אתם מחלקים את העולם ל'עליונים' ו'נחותים' מולידה אל המציאות כל זוועה שיכול הדמיון להעלות על הדעת”.
כמעט שבעים שנה מאז המלחמה ההיא – והלקח פשוט לא נלמד. אין טקס זכרון שמשמיט מתוכו את הסופרלטיבים אודות החפים מפשע שהובלו "כצאן לטבח" – אבל אוי למי שירמוז שיש טעם כלשהו לפגם בהובלתו של הצאן עצמו לטבח. אוי למי שישווה בין הרודפים של אז – לרודפים של היום, ובין הפרטיזנים של אז – לאלה של היום. כאילו אלה שהובלו אז לטבח הוכרזו כנחותים בני מוות "בטעות" – אבל ה"נחותים" של היום – הם נחותים "באמת". כאילו השמדה אינה השמדה, ומצילי נפשות אינם כאלה באשר הם. כאילו העגל לא חפץ בחייו, כאילו התרנגולת לא שמחה בחירותה, כאילו החזירה לא נהנית מחברתם של חבריה.
במדינה שקמה על קורבן יותר משליש מבני עמה – מהווה שיעבודם ורציחתם ההמונית של יצורים חיים חלק מהלייף סטייל: תוכניות בישול מוקדשות לדרך המועדפת להגשת בשרם של יצורים חיים – תינוקות נרצחים – לסועדים, ופאנלים של מבקרים מתענג בגרגרנות על התוצאה המוצלחת. הררי פרסומות מופקות כדי לשכנענו שאפרוחים שחוטים ("עוף”) הם דבר מה ש"אין יותר טוב” ממנו, וחלבן הגנוב של אמהות שתינוקן נחמס מקודם כ"מתנת הטבע". בכלל, כליאתם של בעלי חיים ומפעלי המוות שיורשים את גופם הם "ענף חקלאי". השואה היא אותה השואה – רק הקורבנות אחרים, והתעמולה שמקדשת אותה השתכללה כל כך.
כך רוקד הרוב הרועם על הדם – ובבורותו אף מגנה את מי שפועל להפסקת השואה הזו.
מעוללי העוול החליטו להכריז על מתנגדיהם כ"קיצונים" ש"דוחפים" את ה”דת” שלהם, וזעקתם היא "הטפה". אם יעזו להכניס קצת צבע מאכל אדום למימיה של מזרקה בכיכר- הם "הזויים" ו"אלימים". אל מולם, מוצגים אלה שמקיימים את מכונת ההשמדה למליוני בעלי חיים בשנה – כנאורים ושקולים – ולמעשיהם קוראים "שפיות". כששקר נאמר מספיק פעמים (או כשיש לצידך את משרד יחסי הציבור הנכון) – הוא הרי נדמה כאמת. הוא נדמה כאמת – אבל רק לזמן מה – והגיעה שעתו של השקר הזה לחדול.
אלכסנדרה מ. , ניצולת שואה
