הספר כל יום הוא טרבלינקה חושף בפירוט חסר תקדים את היסודות המשותפים להשמדה הנאצית – ולשעבודן וטביחתן של חיות בלתי-אנושיות בידי החברה המודרנית. יתרה מזאת, לראשונה מוצג בפנינו גוף עדויות נרחב באשר לזיקה עוכרת-השלווה בין ניצולם של בעלי החיים בארצות הברית לבין הפתרון הסופי של היטלר. ד"ר פאטרסון מזכיר לנו כי השיטות המקובלות בבית המטבחיים האמריקני הן ששימשו כדגם לטבח שערכו הנאצים בבני אדם בתקופת השואה. הוא אינו מניח לנו לשכוח ששיטות אלו רווחות עד עצם היום הזה.
אבל הספר המונח לפנינו אינו מסתפק בכך. באמצעות מחקר מקיף בגזענות המושרשת בטבורה של התרבות האמריקנית – גזענות שהיטלר עצמו נדרש אליה כמופת לעתים קרובות – החיבור מתחקה אחר התמיכה שהעניקה ארצות הברית לאידיאולוגיות שדגלו בהשבחת הגזע ולאמצעים כעיקור בכפייה, ועומד על התפקיד שמילאו העמדות הללו בהתגבשותו של הפתרון הסופי. שעתו של חשבון הנפש הזה הגיעה זה מכבר; בלעדיו, לא יהיה בכוחה של החברה האמריקנית לשוב ולשקול את הערכים, שדבקותה בהם היא שהפכה אותה לתרבות המנצלת בעלי חיים בהיקף אשר לא נודע כמותו בהיסטוריה האנושית.
הספר כל יום טרבלינקה גדוש בגילויים מסמרי-שׂער, ובכל זאת, הוא נושא אלינו מסר של תקווה; חלקו האחרון של הספר מגולל את סיפוריהם של מי שזיקתם אל השואה – כקרבנות או כמקרבנים – הניעה אותם לפעול למען שחרורם של בעלי החיים. אם ההתנסות בסבל עשויה להניב טוב כלשהו, הרי הטוב הזה מתגלם במפעלם של מי שזכר סבלם דרבן אותם לפעול להקלת סבלם של אחרים.
אני רואה בהוריי-שלי מופת לאותם בני אנוש, שהסבל שהתנסו בו בעצמם לא החניק בהם את הדחף לפעול להקלת סבלם של אחרים. שניהם אהבו בעלי חיים בכל לבם והזדהו עמוקות עם מצוקותיהם. סוסים היו אהבתו הגדולה של אבי. בשלב כלשהו של הקריירה הצבאית הבלתי-שגרתית שלו, הוא לא יכול לשאת עוד את המחשבה, כי הסוסים נאלצים לשאת בעולו של רוכב אנושי. למן אותו יום, אבי לא עלה עוד על אוכף. אמי, שאהבתה לבעלי חיים מגוונת יותר, נוהגת עד היום לקיים שיחת היכרות ארוכה עם כל כלב שנקרה בדרכה ברחובות העמוסים של מנהטן. בימים שבהם ממלכות של בעלי פרווה קטנים ומושבות חרקים שוקקות נפוצו עדיין במרחביה של קווינס, היא נהגה לשלוף את אחיותיי ואותי מעיסוקינו וּמִמטלותינו, ולהוביל אותנו בהתלהבות לפינות שבהן סנאים מקומיים או שלשולי גינה הציגו לראווה את תעלוליהם החדשים. ובכל זאת הורינו דחו בהתמדה את בקשותינו לגדל חיות מחמד, גם כאשר הורים אחרים, שעניינם בעולמם של בעלי החיים היה מצומצם יותר, הקיפו את ילדיהם בכלבים ובחתולים לדורותיהם.
הוריי נימקו את עמדתם במפח הנפש הכרוך בהתקשרות עם יצור, שבמוקדם או במאוחר ניאלץ לראות במותו. הם היו נחושים שלא לחשוף אותנו שלא לצורך למצבים העלולים להסב לנו אבדן וצער. רק ברבות הזמן הבשילה בי ההבנה, כי גודל האבדן הבל-יתואר, שהם-עצמם התנסו בו בימי השלטון הנאצי, הוא שהניעם לגונן עלינו במידה כזאת. גיליתי כי לאבי היו פעם אישה ושתי בנות; שלושתן נרצחו לנגד עיניו, זמן קצר לפני שהוא-עצמו גורש מעירו על מנת להיטלטל בין שבעה מחנות ריכוז שונים, בהם אושוויץ-בירקנאו. אמי, נערה שזה מקרוב נישאה, נקרעה ממשפחתה בבודפשט בשנת 1944 ונשלחה לבצע עבודות כפייה. היא ניצלה בזכות כישרונותיה האמנותיים, והועסקה בתיקון מדיהם של אנשי אס-אס. דרכיהן של שתי הנפשות התלושות והתשושות הללו הצטלבו לבסוף במחנה עקורים בזלצבורג. הם נישאו במהירות, כניצולים רבים אחרים שגמרו אומר לפתוח בחיים חדשים.
הוריי ייחלו לכך שאני ושתי אחיותיי נעבור את חיינו בלב קל. אך הזדהותנו עם סבלם-שלהם משכה אותנו באורח בלתי-נמנע למאבקים ששמו להם למטרה להקים מעפר נדכאים אחרים. משעה שהתגבשה בי ההכרה, כי דיכוין של חיות בלתי-אנושיות על פני האדמה הזאת מאפיל אפילו על הגיהינום שהוריי נחלצו ממנו, נחתם גורלי כפעילה במאבק לשחרורם של בעלי החיים. בתקופה שבה משפטנים ספורים בלבד יכלו למצוא עבודה בשכר בשורות התנועה למען זכויות בעלי החיים, זכיתי לעבוד במשך שנים כיועצת משפטית באגף החקירות של האגודה למען יחס מוסרי לבעלי חיים (PETA). בימים אלו אני עושה את צעדיי הראשונים בתחום המנהל הציבורי; אסונם של בעלי החיים יוסיף לכוון את דרכי ולהנחות את בחירותיי.
במהלך שנות פעילותי למען שחרורם של בעלי החיים, גיליתי מעיין לא-אכזב של השראה וחכמת-לב ביצירות המופת של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר. כל יום הוא טרבלינקה הוא הספר הראשון מסוגו, הנדרש בפרטי-פרטים אל תרומתו הכבירה של גאון ספרות זה למאבקנו. עבורי כמו גם עבור רבים אחרים, מזדהר יצחק בשביס זינגר כדוברם הרַחום ביותר של בעלי החיים בספרות המודרנית.
כל מי שאינו חרד מפני ההבנה, כי הסבל שבני האדם המיטו על בעלי החיים לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית אינו נבדל במאומה מן הסבל שבני האדם מסבים לעתים תכופות זה לזה, חייב לקרוא בספר זה שוב ושוב.
לוסי רוזן קפלן
בולטימור, מרילנד
