*
בכל רגע נתון שואה. בכל רגע נתון שואה שחָיְתה מן הרצח הראשון.
וכל האומר אין זו שואה, חילול שם שואה הוא, וכל האומר – חילול הנִספִּים, הרי הוא מחרֵף ומגדֵף את נשמת הנספים, את צָפְנַת חייהם – שאין חיים אלא למען החיים כולם, אין קיום אלא למען הקיום כולו. טוב למוּת למען החיים כולם.
*
אם עם ישראל מבקש להיות עם מוסרי, ולא צֵל חרדות לעצמו, ולא עם יוהרה – הרי שמוטלת עליו משימת החיים ללמוד משואה לשואה, לגדול מרצח לרצח, להתקומם מאפליה לאפליה. כי במקום שבו שרפו בעלי חיים שרפו בני אדם. ובמקום שבו שרפו בני אדם שרפו בעלי חיים.
*
הרי לא באה עלינו השואה בכדי להנציח את הלאום היהודי, העם-ישראלי, על חשבון קיומם וערכם הבלתי-תלויים של לאומים אחרים, עמים אחרים, חיים אחרים. הלאומיות באשר היא מְשַׁמרת את עצמה קודם-כול מתוך הכרה בערכה העצמי ומתוך ביטחון בקיומה. קל וחומר כשהלאומיות הישראלית מכירה בעצמה כְּעַם קדמון ויותר מכך – כעם של נצח. הפחד מפני מסמוּס לאוֹם בִּלְאוֹם, חרדַת ההשמדה הקיומית, הם ביטוי של חוסר הכרה בעצמי, הם שיקוף מערער של חרדות ושנאוֹת לאומים וקבוצות חיצוניות המבקשות להשמידנו. החרדה הקיומית הלאומית, כמו כל חרדה קבוצתית, היא תשתית השנאה ודחף המיגור, היא זו שמבקשת לבטל את האחר, בין אם בהשמדה מעשית ובין אם באפליה מכל סוג.
עַם שמאמין בעצמו איננו חי את חייו תחת צֶלֶם הישרדוּת מצד אחד או בהכחשה עצמית מצד שני. עַם שמאמין בעצמו איננו מקדש את תכונת הנרדפוּת והשמירה העצמית מצד אחד או את התבוללותו בכל העמים מצד שני. כיוון שאנחנו עם – אנחנו עם. נכיר בעצמנו, נשמַח בטוב, נִקְבול על הלַקוּי ונתקֵן את הטעון תיקון. ולא מתוך אפליה והיררכיה של עמים ולאומים, ולא מתוך יוהרת סגולה, כי אם מתוך הכרה עצמית פשוטה. שווים בין שווים. חיים בין חיים. וכל אפליה וכל שנאה ודמוניזציה וכל ניסיון השמדה חיצוני שבא עלינו לכלותנו מצד כל קבוצה, עַם ולשון – יש להתייחס אליו באופן מקומי, הגוּן ורודֵף אמת. נְקִיִים מחרדות מכלילות והדהודֵי רדיפה. כל זאת מתוך שאיפה לשמור על עצמנו בדרכים המוסריות ביותר שבהשגתנו, מתוך בקשה להחניק עד כמה שניתן את יקוד השנאה, את תֶנַע החרדה, ולפנות כמה שיותר לקצווֹת המאחדים, לעצבי האחווה. אחוות עמים.
ממילא עלינו לבדוק בגופנו שלנו, לברר היטב האם יש לנו חלק בהתלקחות השנאה וההשמדה, לברר האם ליקוי מוסרי שלנו עומד גם הוא בליבַּת המִתקפות. עם שמאמין בעצמו איננו חושש מפני הכרה בטעות, אלא מאמֵץ את ההזדמנות להיות עם עניו, יודע את מקומו בעולם ואוהב את הבריות. מה שנכון לאדם הפרטי נכון גם לַכְּלל.
בסופו ובתחילתו של חשבון, אם אנו חפצי גאולה, חפצי חיים, הרי ששימורינו הוא דרך שימור החיים כולם, ובתוכם אנו. זאת היא דרך המלך לכל החיים באשר הם.
*
אין כל רע בַּהפרדה ללאומים, דתות, תרבויות, אין כל רע בשמירת הייחודי המבטא בסך הכול שלו את המציאות הרב-גונית, הססגונית בהתפרטוּת אפשרויותיה. אמנם בני האנוש ומנהיגיהם מקלקלים את השורה ונוטים להשליך על שונותם את מיטב חרדותיהם העצמיות, יוצרים מן השונוּת את מנגנון הצידוק של קיומם ולכן פוסלים את האחר ברמה כזו או אחרת של פסילה ואפליה. אבל כשאנו שמחים בקיומנו שלנו אנו מוצאים מקום לכל שאר המתקיימים, שָׂשִׂים ונהנים בשונותם, נוכחים לראות כי לכולם נתון מקומם, שהמציאות מאפשרת את כולנו כְּאַדְנֵי תשתית בְּמבנה האנושות הכולל.
ואין שונָה סוגיית הלאומיות האנושית מסוגיית העמים הביולוגיים. החרדה מפני חילול קדושת חיי אדם מתוך ההכרה בקדושת חיי כל בעלי החיים באשר הם איננה אלא חרדה קיומית, איננה אלא חוסר ביטחון בקדושת חיי אדם, שמתוך שאינו רואה עין-בעין את מהותו שאיננה ניתנת לחילול, מתוך שֶׁרגיל בכך שחיים אחדים חיים על חשבון חיים אחרים – הוא בוחר ברגל הגסה ומבטל את מעמד בעלי החיים מפניו. בעוד האמת היסודית היא שלכולם נתון מקומם, וכל החיים – בני קיום הם, עמים עמים, איברים איברים.
