בעלי החיים, אחיי ואחיותיי / אדגר קופפר-קוברוויץ

הדברים הבאים נכתבו במחנה הריכוז דכאו, תוך כדי התרחשותם של מעשי אכזריות שונים ומשונים. הם שורבטו בחשאי באגף חולים ששהיתי בו בעת מחלתי, כשהמוות ארב לנו מדי יום ביומו, כשאיבדנו שנים-עשר אלף בארבעה חודשים וחצי.

edgar-kupfer-koberwitz

חבר יקר:

שאלת אותי מדוע אינני אוכל בשר ואתה תוהה על הסיבות להתנהגותי – אולי נדרתי נדר? כעין כפרה על ידי הימנעות מכל מנעמיה הנהדרים של אכילת בשר? אתה זוכר סטייקים עסיסיים, דגים בשרניים, רטבים טעימים להפליא, נתח חזיר מעושן וטעים ואלפי סוגים של פלא שהוכנו מבשר ועינגו והקסימו אלפי בני אדם; ודאי תזכור את מטעמי העוף הצלוי. אך ראה, כעת אני מסרב לכל התענוגות הללו ואתה חושב שרק חרטה או נדר או קרבן של ממש יוכלו לגרום לי לשלול סוג זה של הנאה מהחיים, רק הם יוכלו לאפשר לי לעמוד בהתנזרות עצומה כזאת.

תדהמה על פניך, אתה שואל "אך למה? ולשם מה?" ואתה תוהה אם תצליח לנחש את הסיבה, אפילו חלקית.
ואולם, אם אנסה, עכשיו, להסביר לך את הסיבה במשפט תמציתי אחד, תדהמה תאחז בך שוב כשתבין עד כמה היה הניחוש שלך רחוק מן המניע האמיתי שלי. הקשב למה שיש לי לומר לך:

  • אני מסרב לאכול בעלי חיים משום שאינני יכול להזין את עצמי בסבלם ובמותם של יצורים חיים אחרים. אני מסרב לעשות זאת משום שאני עצמי סבלתי כאב רב עד כדי כך שביכולתי לחוש את כאבם של אחרים על ידי היזכרות בסבלותיי שלי.
  • אני מאושר, איש אינו רודף אותי; מדוע שארדוף יצורים חיים אחרים או אגרום שיירדפו?
  • אני מאושר, אינני אסיר, אני חופשי; למה שאגרום ליצורים חיים אחרים להיכלא? להיות אסירים?
  • אני מאושר, איש אינו מרע לי; למה שארע ליצורים חיים אחרים או אחבור למי שרוצה ברעתם?
  • אני מאושר, איש אינו פוצע אותי; איש אינו הורג אותי; למה שאפצע או אהרוג יצורים חיים אחרים או אביא לידי פציעתם או הריגתם, להנאתי או לנוחותי?
  • האין זה מובן מאליו שלא ארצה לעשות ליצורים חיים אחרים את אותם דברים אשר – כך אני מקווה וחושש – לא ייעשו לי? האם לא יהיה זה עוול אדיר לעשות דברים כאלה על חשבון סבלם של אחרים, על חשבון מותם של אחרים אך ורק לשם התענגות על הנאה גופנית חסרת משמעות?

יצורים חיים אלה קטנים ממני וחסרי-אונים יותר ממני, אך האם תוכל לשוות בנפשך אדם מיושב בדעתו ובעל רגשות נאצלים שיבסס על הבדל זה את זכותו לנצל לרעה את חולשתם או את קוטנם של אחרים? האם אינך חושב שדווקא על הגדול יותר, על החזק יותר, על הנעלה, שדווקא עליהם מוטלת החובה להגן על היצורים החלשים במקום לרדוף אותם, במקום להרוג אותם? "האצילות מחייבת". ברצוני להתנהל בדרך אצילה.

אני נזכר בתקופה הנוראית של האינקוויזיציה וצר לי להצהיר שתקופת משפטי המינים טרם חלפה, שמדי יום ביומו בני אדם נוהגים לשלוק במים רותחים יצורים חיים הנתונים בחוסר אונים בידי מעניהם. מחריד אותי הרעיון שבני אדם כאלה אינם לא ברברים גסים ולא בני אדם קמאיים כי אם בני אדם תרבותיים. אך למרות הכול, הם עדיין תרבותיים באופן מוגבל, פרימיטיבי, מסוגלים באופן פרימיטיבי ומוגבל לסביבתם התרבותית. האירופי הממוצע, המחזיק בשפע רעיונות עילאיים ונושא נאומים יפהפיים, מעולל כל מיני מעשי אכזריות, בחיוך על שפתיו, לא משום שהוא נאלץ לעשותם אלא משום שהוא רוצה לעשותם. לא משום שאינו יכול להרהר בכל הדברים הנוראיים שהוא עושה או להבינם. לא ולא! רק משום שהוא מסרב לראות את העובדות. שאלמלא כן, הוא היה מוטרד וחרד מן ההנאה שהוא נהנה מהם.

די טבעי הוא מה שבני האדם אומרים לך. איך אפשר אחרת? אני שומע אותם מספרים את חוויותיהם, על התועלת שהם מפיקים, ואני יודע שפעולות מסוימות הקשורות לשחיטה נראות בעיניהן כבלתי נמנעות. אולי הם הצליחו לשכנע גם אותך. אני מנחש זאת ממכתבך.

בכל זאת, אם מתייחסים לצורך בלבד, אפשר אולי להסכים עם אנשים כאלה. אבל האמנם קיים צורך זה? אפשר לחלוק על טענה זאת. אולי קיים עדיין צורך כלשהו לבני אדם שטרם התפתחו לגמרי לאישיות מודעת.

אינני מטיף להם. אני כותב מכתב זה לך, אדם שזה כבר הוא בעל מודעות מפותחת, שבאופן רציונלי שולט בדחפיו, שחש אחריות – פנימית וחיצונית – למעשיו, היודע שבית הדין העליון שלנו יושב במצפוננו ואין בית דין שיערער עליו.

האם יש צורך כלשהו שיניע אדם בעל מודעות למעשה של שחיטה? אם כן, כל אדם חייב את האומץ לעשות זאת במו ידיו. אך ברור שזה סוג עלוב של פחדנות לשלם לאחרים שיעשו את העבודה העקובה מדם, שאדם נורמלי נמנע ממנה באימה ובגועל. משרתים שכאלה מקבלים פרוטות על עבודתם העקובה מדם, והכל קונים מהם את חלקיו הרצויים של בעל-החיים המת – ורצוי, אם אפשר, מעובד כך שיזכיר כמה שפחות את הנסיבות הלא נוחות, את בעל-החיים, את הריגתו, את מרחץ הדמים.

נראה לי שכל עוד בעלי-החיים מומתים ומעונים, יוסיפו גם בני האדם להיות מעונים ולהיהרג. ויוסיפו להיות גם מלחמות. משום שההריגה צריכה להתאמן ולהשתכלל על אובייקטים קטנים יותר, מוסרית וטכנית.

אינני רואה סיבה לזעום על מעשיהם של אחרים, אף לא על מעשי אלימות ואכזריות גדולים כקטנים. אך נראה לי שכבר הגיע הזמן לזעום על מעשי האלימות והאכזריות, קטנים כגדולים, שאנחנו מעוללים בעצמנו. ומאחר שקל לנצח במאבקים הקטנים יותר מאשר בגדולים, נראה לי שאנחנו צריכים לנסות להתגבר תחילה על נטייתנו לאלימות ואכזריות בקנה מידה קטן; להימנע ממנה, או מוטב להתגבר עליה אחת ולתמיד. אז יגיע היום שבו יקל עלינו להילחם אפילו במעשי האכזריות הגדולים ביותר ולהתגבר עליהם. אך אנחנו עודנו ישנים, כולנו, בהרגלים ובעמדות שירשנו מדורות קודמים. ההרגלים והעמדות הללו הם כמו רוטב סמיך ועסיסי המסייע לנו לבלוע את מעשי האכזריות שלנו עצמנו, בלי לחוש את טעמם המר.

כוונתי אינה להצביע על דבר זה או אחר, על אנשים מסוימים או על מצבים מוגדרים. אני סבור שתפקידי הוא לעורר את מצפוני שלי לעניינים קטנים יותר, לנסות ולהבין טוב יותר אנשים אחרים, לשפר את עצמי ולהיות פחות אנוכי. ואז לא תהיה סיבה לפעול בהתאם גם בנושאים חשובים יותר.

זוהי הנקודה: אני רוצה לגדול לתוך עולם טוב יותר, שהחוק הנעלה יותר מזכה באושר רב יותר, בעולם חדש ששולט בו דבר האל: ואהבתם איש את רעהו.


אדגר קופפר נכלא במחנה הריכוז דכאו ב-1940. בשלוש שנותיו האחרונות בדכאו עבד כפקיד במחסן המחנה. עמדה זאת אפשרה לו לנהל יומן חשאי, על גבי פיסות נייר גנובות, כתוב בזנבות עיפרון. את כתביו החביא, וכששוחרר מחנה דכאו, ב-29 באפריל 1945, הוא שב ואספם אליו. ספרו "יומני דכאו" יצא לאור ב-1956. מן הרשימות שכתב בדכאו כתב קופפר מסה על הצמחונות, שתורגמה ל"אנגלית של מהגרים". העתק של המסה בת 38 בעמודים, שנוצר באמצעות נייר-העתקה, שמור עם "יומני דכאו" המקוריים באוסף המיוחד של ספריית אוניברסיטת שיקאגו. חלקים מן המסה צורפו לאחרית-הדבר של הספר "צמחונות רדיקלית" מאת מארק מתיו בראונשטיין. ["Radical Vegetarianism" by Mark Mathew Braunstein (1981 Panjandrum Books, Los Angeles, CA)].


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>