כוחו של האחד / סוזן כלב

סיפור היהפכותי לטבעונית ולפעילת למען זכויות בעלי חיים הוא סיפור מסעי האישי בשלושים השנים האחרונות.

התעניינותי הטבעית בהילינג הוליסטי דחפה אותי לעבר אורח חיים בריא יותר ולתפריט טבעוני. נמשכתי לחקר המקרוביוטיקה, לא רק לריפוי הגופני כי אם לתפיסה הרוחני הרחבה של החיים, להבנת כמה מסודות היקום על סמך תורות סיניות ויפניות קדומות.

susan kalev

בעלי-חיים נכנסו לחיינו מזמן, בשנת 1981 – אימצנו את החתול הראשון שלנו מפארק מקומי (משום ששנים רבות הציקו לי שתי בנותיי שנאמץ בעל חיים, ובעקבותיו באו עוד חתולים; פעם גרו בביתנו שלושה חתולים ופודל.

מאותו בעל חיים ראשון, מיסטי, שהיה חתול ביתי קצר שיער, הבנתי עד כמה אנושיים צרכיו – לתשומת לב, לאהבה, למשחק ולהזנה. הוא ידע לדבר אליי בעיניו.

באביב 1990, בעת שחציתי את הרחוב ליד היוניון סקוור, הבחנתי באשה לבושה טישרט אדום בוהק ועליו כתובת גדולה וברורה שתיארה את אופן גידולם של עגלי החלב (כלואים בחלל חשוך וקטן עד כדי כל שאינם יכולים להסתובב או לשבת ומזונם נטול ברזל וחומרים אחרים, בכוונה כדי שבשרו יהיה לבן). ניגשתי לשוחח אתה והיא הזמינה אותי מיד להפגנה נגד עגלי חלב מחוץ למסעדה סמוכה. שם התוודעתי ל-PETA (ראשי התיבות של People for the Ethical Treatment of Animals, בני אדם למען יחס מוסרי לבעלי חיים) ולתנועה למען זכויות בעלי החיים ולאנשים המקדישים עצמם לנושאי ניצולם של בעלי החיים, בריאות האדם והסביבה.

המוּדעוּת שלי התעוררה, חיי השתנו, נעשיתי אחת מאותם אנשים.

מוכר נשמע לי העולם הנסתר של אכזריות וטבח חפים מפשע והוא העלה בזכרוני את סיפוריה של אמי על השואה. כאילו כל מה שהתרחש בעבר הגיע לשיא בהביאו אותי לנקודה זאת בחיי, נקודה זאת של הרגשת כאבם של אחרים. לא, הדבר לא הפך אותי לחסרת אונים אלא העצים אותי, הקנה לי את העוז לנאום בהפגנות ולהתנדב ל-ASPCA (האגודה האמריקנית המקבילה לצב"ח), לחנך מבקרים בתור מדריכה בגן החיות של הסנטרל פארק (עד שכעבור ארבע שנים לא יכולתי עוד להביט בבעלי החיים הכלואים). זה הניע אותי להרצות מטעם הארגון בבתי הספר הציבוריים של העיר ניו יורק. בלי פחד הרציתי במרכזי קשישים, בבתי כנסת העברתי שיעורי 'אתיקה מקראית' וארגנתי הרצאות בחנות הספרים בארנס-אנד-נובל. רציתי להיות קרובה לבעלי חיים ולכן התנדבתי בארגון להצלת חיות-בר והשגתי רישיון 'משקם חיות בר'. על סמך ניסיוני כמטפלת פתחתי קבוצת תמיכה – 'מעגל ריפוי לפעילים למען בעלי חיים'. אלה מאתנו שחיו עם ההזדהות הבלתי פוסקת עם סבל בלי החיים סבלו עמם ונזקקו לריפוי.

לא יכולתי להבין איך חזירים, המשתווים בתבונתם לכלבים, מוחזקים בתיבות זעירות או החזירות כלואות ב'כלובי הריון' ותינוקותיהן נלקחים מהן, איך אפשר להטיל מומים בבעלי חיים ללא משככי כאבים, כיצד מיליארדי תרנגולות מדממות למוות על מסועי "פס הייצור". יותר משמונה מיליארד יצורים חשים נשחטים מדי שנה בארה"ב לשם מאכל, תוך כדי בזבוז אדיר של קרקע, מים, אנרגיה וזיהום עצום שגורמות הפרשותיהם של בעלי החיים במשק החי, ומיליוני קמ"ר של יערות מבוראים לשם מרעה בקר. איך אוכל לחיות בידיעה שחורפנים (מינק) מחושמלים למוות או מופשטים מפרוותם בעודם חיים כדי לייצר מעילי פרווה, שבעלי חיים כגון פילים מעונים בקרקסים, שחפים מפשע מנוצלים למחקר בתעשיות הרפואה והתמרוקים?
פעם תחקרתי טכנאי מעבדת מחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה והוא לקח אותי לסיבוב במעבדה – המון עכברים וחולדות. ואז קלטתי כלב אפגני רזה ולבן בכלוב, מביט בי בעיניו הגדולות. התמונה הזאת רדפה אותי שנים. דמיינתי שאני חוזרת לשם ומאמצת אותו. הדבר היחיד שנותר לי לנחמה היה ללחוש לו שאני מבינה ושאני בעדו.

מאחר שבמחזור החיים הכל קשור בהכול, כשאנחנו מתעללים במישהו אנחנו משתיקים את הרגשות שבתוכנו, אנחנו מקהים את כושר החמלה שלנו. אנחנו משלמים על כך לא בריקנות רוחנית בלבד אלא גם במחלות גופניות – החולאים ה"מודרניים" של הלב, מחלות הסרטן, שבץ, סוכרת, שמנות, אי ספיקת כליות.

בני האדם מעולם לא אכלו כפי שאנחנו אוכלים כיום – האופן שאנו אוכלים בו מכתיב את אופן השימוש בעולם שסביבנו. אנחנו מעריכים קלות, מהירות, יעילות, אנחנו נטולי מודעות, מרוחקים מן האדמה שהכול נולד ממנה, נטולי מושג על יצורים שחיו בעבר.
כל מה שיוצרת הטכנולוגיה החדשה מסתיר מעינינו את מציאות הסבל.

רציתי להעביר מחויבות זו לאחרים, בעיקר למשפחתי – זה היה האתגר הגדול ביותר. הייתי נחושה ושנים רבות לקח לי להבין (ולהשלים עם זה) שהחמלה פנים רבות לה ואנשים מוצאים את ייעודם בדרכים רבות.

פגשתי את פיטר סינגר, מייסדה את תנועת הזב"ח המודרנית (מחבר הספר 'שחרור בעלי חיים') והבנתי שכן, כולנו יכולים למצוא את דרכנו לחולל שינוי בעולם.

אני מצטטת את ג'וליה באטרפליי היל, אשר בילתה שנתיים [סוף 1997 עד סוף 1999] על עץ סקוויה בן אלף שנים במחאה על כריתת העצים: "השאלה שעל כולנו לשאול אינה 'איך אוכל אני, אדם יחיד, לחולל שינוי?' השאלה היא 'איזה שינוי ברצוני לחולל?'"

דרך החיים הזאת מתאימה לי. אני יודעת שאינני מתעלמת מסבלם של אחרים, אני יודעת שאני מנסה להיות אדם טוב באופן האכילה שלי, בביגוד שלי ובאופן החשיבה שלי. אני יודעת שאני חשה את כאבם של אחרים.

אם מצאת לך דרך להעניק מעצמך למען מטרה, העולם ייראה שונה.


סוזן כלב נולדה בהונגריה בתקופת השואה. אביה ואחותה נספו בשואה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>